החלטה בתיק ע"א 19987-03-13

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 8.8.11 ניתן פסק דין בבית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת אביב מלכה) לפיו נקבע כי המבקשים יפנו את נכס מגוריהם ואילו המשיב ישלם למבקשים פיצוי והוצאות. ביום 11.3.13 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישו את הבקשה דנן.

לטענת המבקשים, מצבם הבריאותי הקשה, לצד חוסר בקיאותם בדבר זכויותיהם עת נוהל התיק בביהמ"ש קמא, הביא לכך שלמעשה לא הובאה כל חוות דעת מטעמם, ובשל כך ניתן פסק דין לחובתם. לטענתם, לאחר מתן פסק הדין, המבקשת ניסתה לפנות ללשכת הסנגוריה הציבורית בבקשה לקבל ייצוג, אולם בשל העומס הכבד, ובשל מצבה הבריאותי הרופף, נמנע ממנה לפעול ולהגיש את הערעור במועדו. לדידם, הקשיים שהם נתקלו בהם, הנם קשיים אובייקטיבים שלא היו בשליטתם, והשיהוי בהגשת הערעור, לא נבע מזלזול בסדרי הדין או בתקנות. הם מוסיפים, כי לביהמ"ש קיימת סמכות טבועה להעניק ארכת חסד, במקום בו היא נדרשת למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן, שכן במקרה דנן, מדובר בסכסוך הנוגע לזכויותיו של האזרח הקטן המתמודד מול גוף שלטוני עתיר כח ונכסים. לדבריהם, הם פעלו ככל הניתן על מנת להיאבק בפסק הדין, וזאת ע"י הגשת בקשות להשהיית הליכים, בקשות לביטול פסק הדין, בקשה להשהיית הליכי הוצאה לפעול ועוד. לדידם, חרף העובדה שטעותם הייתה בבחינת טעות שבדין, הרי שבשנים האחרונות, רוכך הכלל הקובע שטעות שבדין אינה יכולה להוות טעם מיוחד, ונקבע כי יש לבחון נסיבות כל מקרה ומקרה לגופו. נטען כי השלכות פסק הדין מותירות אותם נטולי כל יכולת ממשית למצוא קורת גג, והסכום שנפסק, אינו מהווה פיצוי מספיק לדיור חלופי. מאידך נטען, כי למשיב לא יגרם שום נזק ממשי שכן הנו גוף המנהל מאות אלפי נכסים, ולכן במאזן הנוחות, יש מקום לטות את הכף לטובתם.

לטענת המשיב, הבקשה נגועה בפגם מהותי, וזאת בשל העובדה שהמבקשים צרפו לבקשתם חוות דעת שמאית מטעמם וזאת מבלי לקבל רשות, דבר המצביע על חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. בנוסף, נטען שהערעור הוגש באיחור של כשנה וחצי, כשאין בטעמים שצוינו להצדיק שיהוי כה ארוך, וכי לא נמצא תקדים בו ניתנה הארכת מועד כה ממושכת להגשת ערעור. לטענתו, ככל שמתארך משך האיחור, הרי שנטייתו של בית המשפט, היא לסרב לבקשה להארכת מועד. לדידו, אין מקום כי בית המשפט  יעשה עמם חסד שכן אינם ראויים לכך מכוח התנהגותם. לדבריו, המבקשים היו מיוצגים ע"י עורכת דינם, שמונתה לתפקיד ע"י הלשכה לסיוע משפטי, והחל ממועד מתן פסק הדין הם ניתקו עמה קשר, וזאת בכדי להתחמק מקבלתו לידיהם ולהימנע מביצועו. המשיב מוסיף כי באי כוח המבקשים מייצגים אותם לפחות מיום 14.11.12 אך אלו מסיבותיהם, לא מצאו לנכון להגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אלא רק ביום 11.3.13, ועל כן בתקופה זו, לא מתקיים נימוק המבקשים, לכך שהיו נעדרי ייצוג משפטי. המשיב טוען כי פסק דין בית המשפט קמא נהג עם המבקשים בחסד, ופסק להם פיצוי בהתאם לחוות דעת המיטיבה עמם, ולפיכך המשיב תמה, על מה המבקשים מעוניינים לערער.

בתשובה טוענים המבקשים, שהמשיב נמנע מלצרף תצהיר לתגובתו. בנוסף, נטען כי חוות הדעת לא הוגנבה, והם פעלו ביושר ובתום לב מתוך מטרה לקבל את שמגיע להם בדין וביושר. לטענתם, המשיב הסתיר את העובדה שלא מילא אחר חובתו כנדרש עפ"י פסק הדין, לתשלום הפיצוי עד ליום 30.9.11, וכי רק חודשיים לאחר מועד זה, הוא פנה לביהמ"ש בבקשה להפקיד את הכספים לפי חישובו, בקופת בית המשפט, אולם בקשה זו, לטענתם, לא הומצאה כלל להם. לטענתם, רק  לאחר שלאחרונה, שולמו דמי הפיצויים, התאפשר להם לשכור את שירותיו של המומחה ושל באי כוחם.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, המבחן של "טעם מיוחד" נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. לפיכך נקבע, כי טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ, 15.11.09; בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשל"צ נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209).

בענייננו, לא עלה בידי המבקשים להראות כי מתקיימים בעניינם נסיבות חריגות אשר מצדיקות את השיהוי הארוך בהגשת הערעור, ואין בטעמים שהציגו כדי להוות טעמים מיוחדים אשר מצדיקים קבלת בקשתם. המבקשים, שכאמור היו מיוצגים עד למועד מתן פסק הדין ע"י הלשכה לסיוע משפטי, יכלו להיוועץ עמם לעניין אפשרויות הערעור על פסק הדין, וכן לקבל הכוונתם לגבי המועדים הקבועים בדין.

אוסיף, שאין בבקשה  פירוט מניח את הדעת ולא הסבר ראוי להגשת הבקשה באיחור כה רב ולאי הגשת הבקשה להארכת מועד תוך התקופה שקבועה בדין. ידוע שככל שתקופת האיחור ארוכה יתר כך הטעם צריך להיות מפורט וראוי יותר.

טענת המבקשים, כי המחלקה לסיוע משפטי לא מצאה לנכון להיעתר לבקשתם לייצוג, מטעמים שאינם ידועים להם, לא עוגנה בכל מסמך ואין בטענה זו, כדי להכשיר את מחדליהם באי הגשת הערעור או הבקשה להארכת מועד, בהתאם למועדים שנקבעו בתקנות. משלא עשו כן, וכעת נסמכים על טענת טעות שבדין, אין בה כדי להצדיק קבלתו של הערעור באיחור של שנה וחצי בהגשתו.

סופם של דברים, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחית.

אין צו להוצאות. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג אייר תשע"ג, 23 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.